הטלפון רעד מעט בידו של אידן.
״שירה,״ אמר, וקולו נשבר מהתרגשות, ״התקבלתי.״
מילה אחת קטנה. אבל מאחוריה עמדה דרך ארוכה.
עד לא מזמן היו לו חיים שלמים בדרום הארץ – בית משלו, עבודה קבועה ושגרה טובה. אבל אז הגיע השבעה באוקטובר 2023, ושינה את הכול. ביתם נהרס, והם נאלצו להימלט לירושלים יחד עם שני בניהם.
בבוקר אחד התמוטט כל מה שבנה אידן, אבן על אבן, מאז שהיה בשנות העשרים לחייו.
ובכל זאת, הוא לא הרשה לעצמו להישבר. העיקר ששירה והילדים ניצלו ונשארו בחיים – ועל כך הודה בכל יום מחדש. מאז עבד בכל עבודה שמצא, רק כדי לפרנס את משפחתו בכבוד.
לפני זמן קצר הגיע לבקר אותו חברו הוותיק, יוסי, וסיפר לו שמחפשים נהגים בחברת אלקטרה אפיקים. הוא הציע לאידן להגיש מועמדות.
והנה, זה בדיוק הרגע שבו הוא מבשר לאשתו שירה את הבשורה המשמחת על עבודתו החדשה.
כך עמד אידן להתחיל את יומו הראשון מאחורי ההגה.
מהבוקר ועד הצהריים עבד בשליחויות, ובערבים נהג בקו שיצא מירושלים ונסע ישר עד מצפה יריחו.
כל נוסע שעלה לאוטובוס היה מחייך ומברך אותו:
״שלום.״
״ערב טוב.״
וכשירדו מהאוטובוס, כמעט תמיד אמרו:
״תודה רבה.״
״לילה טוב.״
״ערב נעים.״
״משמרת קלה.״
המחוות הקטנות האלה חיממו את ליבו בכל פעם מחדש.
בתום הנסיעה האחרונה של הלילה היה חוזר הביתה, ושירה הייתה מקבלת את פניו בחיוך. שני בניו היו רצים אליו בהתלהבות, כאילו לא ראו אותו ימים.
לאט־לאט התרגל אידן לשגרת חייו החדשה. הימים חלפו, העבודה נעשתה טבעית יותר, והוא כבר הרגיש ממש בבית מאחורי ההגה.
אבל מאז שהתחיל לעבוד בקו הזה, היה דבר אחד שלא הפסיק לעורר את סקרנותו.
זקן אחד.
מדי ערב, לקראת הנסיעה האחרונה של היום, כשהיה מגיע לתחנת האוטובוס שליד תחנת הרכבת הקלה גבעת התחמושת בירושלים, היה רואה אותו יושב לבדו על הספסל, ידיו שלובות על ראש מקלו, ומבטו נודד הרחק, אל מקום שרק הוא ידע.
כשהאוטובוס היה נעצר והדלתות היו נפתחות, הזקן היה קם באיטיות, עולה בשקט ומתיישב תמיד באותו מקום, במושב הראשון, סמוך לדלת.
לפעמים היו עולים איתו תלמידי פנימייה צבאית, בחורי ישיבה או גברים שחזרו מעבודתם אל משפחותיהם.
אבל היה דבר אחד שאידן לא הצליח להבין.
הזקן הזה…
תמיד עלה על האוטובוס האחרון.
בהתחלה חשב לעצמו:
״אדם בגילו עדיין עובד עד שעה כל כך מאוחרת?״
למחרת ראה אותו שוב.
״אולי הוא מחכה למישהו…?״
אבל מיד נענע בראשו.
״לא… זה לא יכול להיות. הרי הוא כאן בכל ערב.״
כך חלפו הימים.
בכל פעם שאידן ראה את הזקן עולה לאוטובוס, התעוררה בו אותה סקרנות, אך הוא מעולם לא העז לפתוח איתו בשיחה.
עד שלילה אחד, כשעמד לצאת שוב לנסיעה האחרונה מירושלים, ראה את הזקן עולה כרגיל ומתיישב במקומו הקבוע. אחריו עלו שני צעירים שנראו כבחורי ישיבה, ובחורה אחת איתם, ולבסוף אישה אסייתית צעירה ועליזה למראה, ואייפד בידה.
הפעם החליט לאזור אומץ.
״אה… גם היום אתה נוסע?״ אמר בחיוך. ״כבר התרגלתי לראות אותך כאן כל ערב. האמת, נדמה לי שהנסיעה האחרונה שלי לא מתחילה עד שאני רואה אותך עולה לאוטובוס.״
הזקן חייך.
אידן גירד במבוכה את עורפו והמשיך:
״אתה עדיין עובד? סליחה שאני שואל… פשוט אני רואה אותך כאן כל ערב, אז הסתקרנתי…״
הזקן השיב לו בחיוך חם, ונראה היה שהוא דווקא שמח שמישהו סוף־סוף פתח איתו בשיחה.
ואז החל לספר את סיפורו.
במקור הוא מבאר שבע. לפני כמה חודשים איבד את אשתו, ומאז עבר לגור אצל בנו הבכור במצפה יריחו.
הוא ואשתו הכירו עוד כשהיו ילדים. עם השנים הפכה החברות ביניהם לאהבה, ואחר כך באו הנישואים. חמישים ושבע שנים צעדו יחד. הם גידלו חמישה ילדים, חלקו אינספור רגעים קטנים וגדולים ובנו חיים שלמים זה לצד זה.
ואז, יום אחד… היא כבר לא הייתה.
״לאבד את האדם שחיית איתו חיים שלמים,״ אמר הזקן בשקט, ״זו המכה הכי קשה שאדם יכול לקבל.״
בעודו מקשיב הציץ אידן במראה, ולהפתעתו ראה שהאישה עם האייפד כבר עברה לשבת ממש מאחוריו ושהיא מקשיבה לדברי הזקן בתשומת לב. לרגע תהה, אבל קולו של הזקן החזיר אותו מיד אל הסיפור, והפליאה התפוגגה.
אשתו נקברה בבית העלמין בבאר שבע. מאז, בכל בוקר, הוא יוצא מבית בנו כדי לבקר אותה.
הוא קם מוקדם, נוסע לירושלים וקונה בדרך את הפרחים שאשתו אהבה יותר מכול. משם הוא ממשיך לבאר שבע. כשהוא מגיע לבית העלמין, הוא מניח את הפרחים ליד קברה, מתיישב לצידה ומבלה איתה את היום כולו. בערב הוא חוזר לירושלים, ומשם עולה על האוטובוס האחרון למצפה יריחו.
לרגע השתתק. חיוך עדין עלה על פניו.
״בכל ערב, לפני שהיינו הולכים לישון, הייתי מנשק אותה על המצח ואומר לה: ׳נתראה מחר׳. כך נפרדתי ממנה במשך חמישים ושבע שנים.״
״אז גם עכשיו אני נוסע אליה בכל יום, כדי לומר לה שוב: ׳נתראה מחר׳.
עד שאפסיק לנשום…
גם הגוף שלי כבר לא מה שהיה פעם. אני מניח שלא יחלוף עוד הרבה זמן… ואז אהיה שוב לצידה.
הפעם… לתמיד.״
בעיניו של הזקן נצצו דמעות, כמו אורות קטנים בחושך.
אידן לא ידע מה לומר. בינתיים כבר יצא האוטובוס לדרכו למצפה יריחו, והנוסעים שישבו בקרבתם הקשיבו בלי להוציא מילה. רק המנוע המהם בשקט, והלילה נשא אותם הלאה, אל המדבר.
כשהאוטובוס הגיע למצפה יריחו והזקן עמד לרדת, האישה עם האייפד קמה ממקומה וניגשה אליו.
“Excuse me…”
הזקן הסתובב לעברה.
“May I ask your name?”
לאחר שהזקן השיב לה, היא חייכה ואמרה:
“My name is Bayasa. I’m a writer.”
לרגע היא שתקה, כאילו חיפשה את המילים הנכונות.
“I’ve never heard a story quite like yours. It’s truly beautiful.”
הזקן חייך במבוכה והודה לה.
לאחר מכן ירדו השניים יחד מהאוטובוס והחלו ללכת באותו הכיוון.
אידן הביט אחריהם עד שנעלמו מן העין. אחר כך סגר את דלתות האוטובוס ויצא לדרכו בחזרה לירושלים.
מאותו ערב הפך הזקן לחלק בלתי נפרד מהנסיעה האחרונה של אידן.
כמעט בכל ערב הם היו משוחחים מעט. לפעמים על מזג האוויר, לפעמים על החיים, ולפעמים פשוט היו מחייכים זה לזה בלי לומר מילה.
אומרים שכל אדם שנקרה בדרכנו מגיע מסיבה כלשהי.
אולי גם המפגש שלהם לא היה מקרי.
הימים חלפו, והנסיעה האחרונה של היום כבר לא הרגישה לאידן כמו עוד משמרת. היא הפכה לרגע קטן שהוא חיכה לו בכל ערב.
ואז…
ערב אחד, כשהגיע לתחנה שליד גבעת התחמושת בירושלים, הזקן לא היה שם.
אידן הביט סביבו.
אולי הוא פשוט מאחר?
כמה נוסעים עלו והתיישבו, אבל הזקן לא היה ביניהם.
אולי הוא חלה…
אולי קרה לו משהו…
״טוב,״ חשב, ״אחכה עוד קצת.״
הוא המתין עוד כמה דקות, אבל הזקן לא הופיע.
בלב כבד, בראש מורכן, סגר את הדלתות.
ואז, בדיוק באותו רגע, נשמעה דפיקה קלה על זכוכית הדלת.
אידן הרים את מבטו.
הזקן עמד שם וחייך.
ולצידו…
אותה סופרת אסייתית שראה באוטובוס זמן מה קודם לכן.
למראה החיוך של הזקן, אידן כמעט פרץ בבכי.
הוא מיהר לפתוח את הדלתות. השניים עלו והתיישבו, והאוטובוס יצא לדרכו.
הזקן הכיר ביניהם:
״זאת באיאסה. סיפרתי לך עליה.״
באיאסה חייכה אל אידן ואמרה:
“I wanted to write his story.”
היא הביטה בזקן וחייכה.
“At first, he refused. He told me, ‘There is nothing special about my story, my child.’”
הזקן חייך במבוכה והניד את ראשו.
באיאסה המשיכה:
“But later he changed his mind. We spent the whole day together in Be’er Sheva. He showed me the places that were meaningful to them, told me about his wife, and shared many memories from their life together.”
היא צחקה קלות.
“We almost missed the last bus.”
אידן חייך.
ואז פנתה באיאסה שוב אל אידן.
“May I ask your name?”
״אידן,״ השיב.
היא הנהנה בחיוך.
“Thank you, Idan.”
לרגע שתקה.
ואז אמרה:
“You are part of this story too.”
היא פתחה את האייפד שבידה.
“Would you tell me about yourself?”
אידן חייך.
הם שוחחו, ולפעמים צחקו,
ואורותיו של האוטובוס האחרון חצו את הלילה בדרכם אל מצפה יריחו.
ובתוכו, אי־שם בין אורות העיר לחושך המדבר…
התחיל סיפור חדש.
By Bayasa.D