בבוקר אביבי יפהפה נצנצו קרני השמש הראשונות על טיפות הטל. העצים, שעמדו עירומים לאורך כל החורף, החלו להצמיח ניצנים ירוקים, והטבע התעורר אט־אט משנתו הארוכה.
בדיוק באותו בוקר נולד ניצן קטן על אחד מענפיו של עץ אדר גבוה שצמח בחצר בית הספר.
זה היה ז׳ורה.
אמו, עץ האדר, צמחה בחצר בית הספר כבר שנים רבות. בכל אביב הייתה מתעטפת בעלים ירוקים, בכל קיץ פורשת את צמרתה העבותה כדי להגן על הילדים מפני השמש הקופחת, ובכל סתיו מתקשטת בגוני זהב וממלאת את החצר כולה בזוהר זהוב.
ז׳ורה נולד בקצה הענף הצעיר ביותר של אמו. משום כך, בכל בוקר היה הראשון מבין אחיו ואחיותיו לקבל את פני קרני השמש, ובכל ערב היה האחרון להיפרד מן השמש האדומה השוקעת מעבר לאופק.
בתחילה לא היה אלא ניצן ירוק, קטן ורך. אך ככל שחלפו הימים, הלך ונפתח, פרש את קצותיו הזעירים וגדל עד שהיה לעלה יפהפה, רחב ובעל חמש אונות דמויות אצבעות.
סביבו התנדנדו אחיו ואחיותיו ברוח הבוקר, לחשו זה לזה סודות, ולעיתים אף השתעשעו בתחרות קטנה על קרני השמש.
ז׳ורה היה סקרן מאוד ורצה לדעת הכול על העולם. הוא רצה לדעת לאן נודדים העננים הלבנים בשמים, היכן גרים הדרורים שבאים לצייץ על ענפי העץ בכל בוקר, ומדוע טיפות הגשם נופלות מן השמים.
“אמא, לאן הולכים העננים?” שאל בוקר אחד.
“לאן שהרוח לוקחת אותם, בני היקר”, השיבה אמא עץ.
“אז הרוח בטח ראתה המון מקומות!” קרא ז׳ורה בהתפעלות.
אמא עץ הניעה את ענפיה ברכות, כאילו חייכה.
“נכון מאוד, בני. הרוח היא אחת המטיילות הגדולות בעולם”.
מאותו יום החל ז׳ורה להתעניין ברוח עוד יותר.
“ז׳ורה, תסתכל לכאן! יש קשת בשמים!” קראה אליו אחת מאחיותיו.
ז׳ורה התמתח בכל כוחו והביט בהשתאות בקשת שבעת הצבעים שנפרשה על פני השמים הכחולים אחרי הגשם.
האביב חלף, והקיץ הגיע.
בימי הקיץ החמים התמלאו ענפיה של אמא עץ בעלים ירוקים וצפופים, וצמרתה נראתה כמטרייה ירוקה ועצומה שנפרשה מעל חצר בית הספר.
גם ז׳ורה כבר לא היה הניצן הקטן של האביב. הוא גדל והיה לעלה יפה ורחב, שהתנדנד בגאווה לצד אחיו ואחיותיו.
בכל בוקר היה רוחץ את פניו בטיפות הטל, מתחמם בקרני השמש הנעימות, ובכל פעם שהרוח הגיעה, היה יוצא בריקוד יחד עם אחיו ואחיותיו.
לפעמים נשבה הרוח בעדינות כזאת, שרק קצותיו של ז׳ורה רעדו קלות. ולפעמים הגיעה רוח חזקה יותר, טלטלה את הענף כולו, וז׳ורה צחק בשמחה בעוד אחיו ואחיותיו מרשרשים סביבו בעליצות.
אבל חצר בית הספר הייתה שקטה במשך כל הקיץ.
קולות הילדים נעלמו. הנדנדות נעו קלות ברוח, ומלבד ציוץ של דרור שנחת מדי פעם במגרש המשחקים, כמעט שלא נשמע דבר.
ז׳ורה כבר התרגל לשקט הזה.
אלא שבוקר אחד צלצל פעמון בית הספר, וכעבור רגעים אחדים התמלאה החצר בצחוק ילדים ובקולות רגליים רצות.
חופשת הקיץ הסתיימה, ושנת הלימודים החדשה החלה.
ילדות וילדים עם תיקים בשלל צבעים התרוצצו בחצר ושיחקו בתופסת. אחדים בעטו בכדור, ואחרים ישבו בצל העצים ושוחחו ביניהם.
ז׳ורה מעולם לא ראה ילדים רבים כל כך במקום אחד.
“אמא, למה הם צוחקים כל כך?” שאל בסקרנות.
“הם שמחים לפגוש שוב את החברים שלהם, בני. הם בוודאי התגעגעו זה לזה במשך כל הקיץ”, השיבה אמא עץ והניעה בעדינות את ענפיה.
מאותו יום חיכה ז׳ורה בכל בוקר בקוצר רוח לבואם של הילדים.
במיוחד מצאה חן בעיניו ילדה קטנה אחת, בעלת שיער חום ארוך ותיק אדום.
בכל בוקר, ברגע שנכנסה בשער בית הספר, הייתה רצה אל חברותיה. כשהייתה צוחקת, הייתה מטה את ראשה לאחור ומצמצמת מעט את עיניה.
לפעמים הייתה הילדה מתיישבת בצל אמא עץ וקוראת ספר.
ז׳ורה השתוקק לראות את התמונות שבספרה. הוא ניסה להתכופף מטה ככל שיכול, אך ככל שהתאמץ, לא הצליח להתקרב מספיק כדי לראותן.
יום אחד, בעודו מתאמץ בכל כוחו להתכופף ולהציץ בתמונות, נפל לפתע צלו הקטן, בעל חמש האונות, על דף הספר של הילדה.
הילדה הבחינה בצל העלה שהופיע פתאום על הדף והרימה את ראשה בהפתעה.
“הו, שלום לך, עלה חמוד! גם אתה רוצה לקרוא את הספר שלי?” שאלה בחיוך.
ז׳ורה התמלא שמחה והתנדנד בכל כוחו, כאילו ניסה לברך אותה לשלום.
“אתה אומר לי שלום?” צחקה הילדה.
היא הרימה את הספר כלפי מעלה והפנתה את הדפים הפתוחים לעברו.
“הנה, תסתכל גם אתה!”
לראשונה בחייו הצליח ז׳ורה לראות את התמונות הצבעוניות שכל כך השתוקק לראות.
מאותו יום, בכל פעם שהילדה הייתה יושבת לקרוא בצל העץ, הייתה מרימה מדי פעם את עיניה ומברכת את העלה הקטן לשלום.
וז׳ורה, בכל פעם שראה אותה, היה מתנדנד בשמחה.
“הלוואי שגם אני הייתי יכול לשחק איתם, אפילו רק פעם אחת”, לחש ז׳ורה.
אחד מאחיו פרץ בצחוק.
“אבל אנחנו עלים, ז׳ורה! המשחק שלנו הוא לרקוד עם הרוח”, השיב בעליצות.
ז׳ורה הרהר בדבריו של אחיו והביט שוב בילדים שהתרוצצו למטה.
הוא אהב מאוד לרקוד עם הרוח, אבל משחקיהם של הילדים נראו לו מעניינים אפילו יותר.
כך חלפו הימים, וכמעט מבלי שהרגיש, התחלפה שמש הקיץ הלוהטת בחמימות רכה ונעימה, ובכל בוקר החלה לנשוב רוח קרירה.
הימים התקצרו, השמש כבר לא חיממה כמו בקיץ, ובשמי הערב הופיעו עוד ועוד עננים.
בוקר אחד הבחין ז׳ורה בכתם צהוב זעיר בקצה גופו.
“אמא! תראי אותי! הצבע שלי משתנה!” קרא בהתרגשות.
אמא עץ נענעה אותו ברוך ואמרה:
“זה סימן שהסתיו מגיע, בני היקר. בקרוב תהיה זהוב כולך”.
ז׳ורה שמח מאוד לשמוע זאת.
“אני אהיה צהוב כמו השמש, אמא?”
“כן, בני. יהיה לך צבע יפהפה, ממש כמו קרני השמש”, השיבה אמא עץ בחיוך.
ז׳ורה החל להשוויץ בקצהו המצהיב לפני אחיו ואחיותיו.
“תראו אותי! אני הופך לזהוב!”
“גם אנחנו!” השיבו אחיו ואחיותיו בצחוק.
ואכן, כעבור ימים אחדים החל צבעו הירוק לדהות בהדרגה. מקצותיו התפשט גוון זהוב כקרני השמש, ובמקומות אחדים הופיעו גם גוונים כתומים ואדמדמים.
גם אחיו ואחיותיו החליפו את צבעיהם, ועד מהרה נראתה אמא עץ כאילו לבשה שמלה מפוארת בגוני זהב, אדום וכתום.
בכל בוקר היה ז׳ורה מתבונן בצבעיו החדשים ומנסה לגלות במה השתנה מאז אתמול.
הוא היה בטוח שמעולם לא היה יפה כל כך.
אפילו הילדים ששיחקו בחצר בית הספר הבחינו ביופיו של העץ.
“תראו איזה עץ יפה!” קראה אחת הילדות.
ז׳ורה התמלא גאווה והתנדנד ברוח בהתלהבות רבה עוד יותר.
אבל ימי הסתיו לא היו תמיד שטופי שמש.
לילה אחד ירד גשם הסתיו הראשון והקר, והרוח טלטלה בחוזקה את ענפי העץ.
כשז׳ורה התעורר בבוקר והביט סביבו, גילה שכמה מאחיו ואחיותיו נעלמו.
במקומות שבהם התנדנדו רק אתמול העלים ולחשו זה לזה, נותרו עכשיו ענפים ריקים.
“אמא, לאן הלכו האחים והאחיות שלי?” שאל בתמיהה.
“הם יצאו לדרך עם הרוח, בני”, השיבה אמא עץ בקול שקט.
“לאן?” שאל ז׳ורה בפליאה.
אמא עץ שתקה לרגע, ואז כופפה בעדינות את ענפה לעברו.
“בחייו של כל עלה מגיע היום שבו עליו להיפרד מן הענף שלו. באביב אנחנו נולדים, בקיץ אנחנו גדלים, ובסתיו אנחנו מחליפים את צבעינו. וכשהרוח מגיעה, יש עלים שנוחתים על האדמה, ויש כאלה שיוצאים למסע אל מקומות רחוקים”.
לראשונה בחייו חש ז׳ורה פחד בלבו.
הוא חשב פעמים רבות על האפשרות לטייל עם הרוח, אבל מעולם לא העלה בדעתו שכדי לעשות זאת יצטרך להיפרד מאמא עץ.
“אז גם אני אצטרך ללכת?” שאל בחשש.
“יום אחד גם אתה תצא לדרך”, השיבה אמא עץ ברכות.
“אבל אני לא רוצה ללכת! אני רוצה להישאר איתך!” קרא ז׳ורה, כמעט בבכי.
אמא עץ הניעה בעדינות את ענפה, כאילו ליטפה אותו באהבה.
“אני יודעת, בני היקר. אבל אל תפחד. לא משנה לאן תגיע, ימי האביב, הקיץ והסתיו שבילית על הענף שלי תמיד יהיו איתך”.
ז׳ורה לא הבין לגמרי את דבריה.
כל שרצה היה להישאר על הענף שלו, להתנדנד ברוח לצד אחיו ואחיותיו, ולשמוע בכל בוקר את צחוקם של הילדים.
אבל רוחות הסתיו הלכו והתחזקו מיום ליום.
יום אחד, בשעה שהילדים שיחקו בחצר בית הספר, התקבצו עננים אפורים בשמים ורוח חזקה החלה לנשוב.
ענפי העץ היטלטלו מצד לצד, ועלים יבשים הסתחררו באוויר מעל החצר.
ז׳ורה נאחז בענף של אמא עץ בכל כוחו.
“אמא! אני מפחד!” צעק מבעד לשריקת הרוח.
“ז׳ורה, בני…” החלה אמא עץ לקרוא אליו.
אך בדיוק באותו רגע נשב משב רוח עז, והגבעול הקטן של ז׳ורה ניתק מן הענף.
“אמאאא!”
ז׳ורה פרץ בבכי מרוב פחד.
תחילה צנח מטה, אך לפתע התרומם שוב, הסתחרר באוויר והתעופף מצד לצד, נתון לחסדי הרוח.
אמא עץ הלכה והתרחקה ממנו.
כשז׳ורה הביט למטה, ראה את חצר בית הספר, את מגרש המשחקים ואת התיקים הצבעוניים של הילדים הולכים וקטנים.
“תחזירי אותי! אני רוצה לחזור לאמא שלי!” צעק אל הרוח.
אבל הרוח, כאילו שמעה אותו וכאילו לא שמעה, רק הגבירה את מהירותה.
ז׳ורה התעופף מעל גגות בתים, הסתחרר לאורך רחובות צרים וחלף סמוך לארובה גבוהה. מתחתיו מיהרו אנשים בדרכם, מכוניות נסעו בכבישים, ומרחוק נשמעה מדי פעם נביחת כלב.
מעולם לא ידע שהעולם גדול כל כך.
בעודו מסתחרר מעל גג אחד הבתים, הביט ז׳ורה למטה ופלט קריאת התפעלות.
מאחורי הבית השתרעה גינה קטנה. פרחים בשלל צבעים פרחו בה, ומימיה של מזרקה עגולה ניתזו באוויר כטיפות כסף נוצצות באור השמש.
“איזה מקום יפהפה!” חשב ז׳ורה לעצמו.
מן הענף של אמא עץ היה יכול לראות רק את חצר בית הספר ואת הבתים הסמוכים.
ועכשיו נגלה לעיניו עולם חדש, מלא במראות שלא ראה מעולם.
אך כעבור רגע נזכר באמא עץ, והגעגועים שבו והציפו את לבו.
“אני רוצה הביתה…” לחש בשקט.
פעם אחת כמעט הניחה אותו הרוח על גגו של בניין גבוה, אך ברגע האחרון נשאה אותו שוב מעלה והעיפה אותו מעל גן.
שם הסתחררו באוויר עלים רבים בצבעי אדום, צהוב וחום.
חלקם נחתו על האדמה, ואחרים התרוממו שוב ברוח.
כשראה אותם, הבין ז׳ורה שאינו לבדו, אך עדיין התגעגע מאוד לאמא עץ.
כשהביט בעלים האחרים שנישאו ברוח, נזכר בדבריה של אמו:
“יש עלים שנוחתים על האדמה, ויש כאלה שיוצאים למסע אל מקומות רחוקים”.
ז׳ורה לא ידע לאן הוא עף, אבל עכשיו הבין שהוא באמת נמצא בעיצומו של מסע.
לאט־לאט החלה הרוח להיחלש.
כעבור זמן קצר ריחף ז׳ורה מעל בית קטן, מוקף גינה וגדר לבנה נמוכה.
בחצר צמחו שיחי ורדים, שביל אבנים קטן הוביל אל הבית, וליד החלון ניצב ספסל עץ.
מן האדמה הלחה עלה ניחוח נעים של אחרי הגשם, וטיפות מים נצצו על עשבי הדשא הירוקים שצמחו בין אבני השביל.
הרוח סובבה את ז׳ורה בעדינות והניחה אותו על שביל האבנים שבגינה.
ז׳ורה שכב זמן מה בלי לזוז.
הכול סביבו היה זר ולא מוכר.
הענף של אמא עץ לא היה שם. לחישותיהם של אחיו ואחיותיו לא נשמעו. גם חצר בית הספר, שהתמלאה בכל בוקר בצחוק ילדים, לא נראתה בשום מקום.
הוא פרש את גופו הזהוב על שביל האבנים והחל לבכות בשקט.
“אמא, איפה את?” לחש.
השמש נטתה מערבה, והצללים בגינה הלכו והתארכו. ז׳ורה כבר לא ידע כמה זמן שכב שם.
בדיוק אז נפתח בחריקה השער הקטן שבגדר, וזוג נעליים קטנות התקרב אליו לאורך שביל האבנים.
ז׳ורה נבהל כל כך, שלא היה מסוגל לזוז.
“וואו! איזה עלה יפהפה!” קראה ילדה בהתפעלות.
הקול נשמע לו מוכר.
ז׳ורה הרים את מבטו וראה לידו ילדה קטנה בעלת שיער חום ארוך ותיק אדום.
כן! זאת הייתה אותה ילדה שישבה וקראה ספרים בצל אמא עץ, אותה ילדה שבכל בוקר רצה אל חברותיה וצחקה איתן בחצר בית הספר.
ז׳ורה לא האמין למראה עיניו.
הילדה שחיכה בכל בוקר לבואה, הילדה שיום אחד אפילו הראתה לו את התמונות שבספרה, עמדה עכשיו ממש לידו.
הילדה התכופפה והרימה את ז׳ורה בזהירות רבה בין שתי אצבעותיה.
“אמא! בואי תראי איזה עלה יפה מצאתי!” קראה בשמחה.
אמה יצאה מן הבית.
“באמת עלה יפהפה! איזה צבע נהדר יש לו!” אמרה בהתפעלות כשהביטה בעלה שמצאה בתה.
הילדה הרימה את ז׳ורה אל מול אור השמש.
קרני השמש חדרו מבעד לגופו הזהוב, ועורקיו הדקים נראו כנהרות זעירים המתפצלים לכל עבר. קצות חמש אונותיו זהרו בגוון כתום, ולאורך שוליו נמתח פס אדמדם ועדין.
“אמא, אפשר לשמור אותו? אני רוצה לשים אותו במחברת הסתיו שלי”, שאלה הילדה.
“בוודאי שאפשר. אבל קודם צריך לייבש אותו היטב, ואחר כך לצפות אותו בניילון שקוף. כך הוא יישמר לאורך זמן”, הסבירה אמה.
הילדה חייכה בשמחה, נשאה את ז׳ורה בעדינות בין שתי כפות ידיה ונכנסה הביתה.
כשנכנס לחדר החמים, הביט ז׳ורה סביבו בפליאה.
ליד החלון עמד שולחן קטן. על השולחן היו עפרונות צבעוניים וספרי תמונות, ועל הקירות נתלו ציורים של שמש, עננים ופרחים שציירו ילדים.
הילדה הניחה את ז׳ורה בזהירות על דף נייר נקי, כיסתה אותו בדף נוסף והכניסה אותו בין דפיו של ספר עבה.
“תנוח כאן קצת. אני אשמור עליך ואדאג שתישאר יפה”, לחשה אליו.
ז׳ורה התפלא לשמוע את דבריה.
רק באותו בוקר חשב שמרגע שנפרד מאמא עץ, כבר אין בו צורך לאיש.
והנה הילדה הקטנה הזאת אמרה שהוא יפהפה, החזיקה אותו בזהירות בכפות ידיה ורצתה לשמור עליו מכל משמר.
בין דפי הספר שררו חושך ודממה. הדפים העבים לחצו עליו ברכות, כאילו חיבקו אותו, והעולם שבחוץ נעלם מעיניו.
ובכל זאת, הוא עדיין הצליח לשמוע במעומעם את צעדיה של הילדה ואת הקולות שנשמעו בחדר.
בכל לילה שכב וחשב על אמא עץ ועל אחיו ואחיותיו, ובכל יום חיכה לשמוע שוב את צעדיה של הילדה.
לפעמים הייתה הילדה ניגשת אל השולחן, מלטפת בעדינות את כריכת הספר ולוחשת:
“תהיה סבלני, עוד מעט אוציא אותך”.
כעבור כמה ימים פתחה הילדה את הספר והוציאה מתוכו את ז׳ורה, שהיה עכשיו יבש ושטוח.
צבעיו התרככו מעט, אך זוהרו הזהוב נשמר.
בעזרת אמה הניחה הילדה את ז׳ורה במרכזו של ניילון שקוף מיוחד, וציפתה אותו בזהירות במכשיר למינציה.
כעת היה ז׳ורה עטוף משני צדדיו בשכבה דקה, שקופה ומבריקה.
הילדה הרימה אותו אל אור החלון וקראה בשמחה:
“איזה יופי! ממש כמו כוכב זהב קטן!”
אחר כך פתחה את מחברת הסתיו הגדולה שלה, הצמידה את ז׳ורה לאחד הדפים, ומתחתיו כתבה בעפרונות צבעוניים:
“עלה הסתיו הראשון שלי”
באותו ערב הניחה הילדה את המחברת ליד מיטתה והלכה לישון.
ואילו ז׳ורה הביט מבעד לציפוי השקוף שלו באור הירח החיוור שחדר דרך החלון, ונזכר בימים שחלפו.
בוקר האביב החמים, הניצן הירוק שנפתח לראשונה, שמש הקיץ הלוהטת, צחוקם של אחיו ואחיותיו, הענף של אמא עץ שהתנדנד ברוח…
ככל שנזכר בכל אלה, התמלא לבו עצב, והוא התגעגע לאמא עץ יותר ויותר.
אך לפתע נזכר במילים שאמרה לו פעם:
“לא משנה לאן תגיע, ימי האביב, הקיץ והסתיו שבילית על הענף שלי תמיד יהיו איתך”.
אז, כששמע את דבריה לראשונה, לא הבין אותם.
אבל עכשיו הבין שגם אם לעולם לא יוכל לחזור אל הענף של אמא עץ, הימים המאושרים שבילה שם יישארו איתו תמיד.
הוא נזכר ביום שבו התכופף מן הענף וניסה להציץ בתמונות שבספרה של הילדה.
באותו יום לא העלה בדעתו שיבוא הזמן שבו הוא עצמו יהיה חלק מדפיו של ספר.
ז׳ורה הביט בשמי הלילה שנשקפו מן החלון, חשב על אמא עץ שנשארה הרחק מאחור, ולאט־לאט נרדם.
למחרת בבוקר פתחה הילדה את המחברת, הביטה בעלה הזהוב שלה וחייכה בשמחה.
“בוקר טוב, עלה חמוד שלי!” בירכה אותו.
ז׳ורה שמע את קולה וחייך בלבו.
מסעו של עלה שנושר מן העץ אינו מסתיים תמיד ברגע שהוא מגיע אל האדמה.
יש עלים שעפים עם הרוח למרחקים, יש כאלה שנטמעים באדמה ומזינים חיים חדשים, ויש כאלה שנשארים בלבו של מישהו והופכים לזיכרון היקר ביותר של הסתיו. ז׳ורה היה אחד מהם.
הוא היה העלה הזהוב של אמא עץ, שנשמר לעד בין דפי מחברת הסתיו של ילדה קטנה.